אני ברחתי מאוסטריה לאנגליה. גרתי ארבע שנים בהכשרה בניופורט פאגנל (עיירה יותר קטנה מראש פינה) בבדפורדשייר, עם עוד חבר'ה (נחמיה מרקוביץ', פאולטשן = פאולי = שמעון בן יהודה, שניגן באקורדיון), ועבדנו בחקלאות בחוות מסביב. הבנות עבדו בבישול וכביסה, כמו בקיבוץ. יום אחד שאלו אותי אם אני רוצה לנסוע לצרפת. אמרתי כן. פחד לא היה קיים כלל. הגעתי לפריז, ישבתי עם הפעקל'ך בתחנת הרכבת העמוסה. בא בחורצ'יק ואמר לי באנגלית: ראובן גוטר? באת עכשיו מאנגליה? בוא איתי! מיד הלכתי איתו. שוב, לא הייתה שום תחושת פחד. הוא הוביל אותי לגרעין האנגלי, וכך הכרתי את רחל אבידור, מוסי, ושאר החבר'ה.

לוי גניסלב סיפר: בזמן שאחרי המלחמה הייתי מעביר כספים ברחבי אירופה, עבור אירגון הבריחה. הייתה לי מזוודה "אפרורית", מלאה שטרות כסף. הייתי מעביר את הכספים לפי הוראות שקיבלתי,וחלילה שלא אתפס ע"י הבריטים. יום אחד נגמר סיפור הבריחה ואני נשארתי עם מזוודה מלאה כסף ,שלא ידעתי מה לעשות בו.... לבסוף מסרתי את המזוודה לגרעין הבונים. הלן לוין מוסיפה: בזמן עלייתי ארצה, באוקטובר 1949, קיבלנו 10 ימים לבלות בפריז, וסכום כסף. לא ידענו מה לעשות עם הכסף, ולא רצינו שיתפסו אותנו עם סכום כזה, אז הסתובבנו בעיר, ראינו סרטים וביזבזנו את הכסף...

תקופת עליה ב': גרתי בעיירה בצרפת בשם רואן (גם ז'ק ורות גולן, וישראל אבידור, גרו שם). סיימתי לימודים בתיכון ב-1946, והיה ברור שגם אני (הצעירה מהם), אלך לעבוד בעלייה ב'. עברתי למרסיי, ולאחר מכן למקום המרוחק כ-50 ק"מ משם. טיפלתי בפליטי השואה, העקורים, במחנות שהוקמו עבורם. כשהגעתי למרסיי הייתי אחראית על הבית בו עבדנו, התברר שבית זה שימש תעשיינים עשירים, ואף שימש כבית בושת. מכיוון שידעתי צרפתית, הייתי אחראית על התקשורת עם מוסדות "הבריחה", שהתנהלה ע"י טלפון המופעל בעזרת מנואלה. כסף קבלנו מ"החלוץ", וכן תלושי לחם. פעם חיכינו לסכום כסף שיגיע מאנשי ארגון "הבריחה", דרך איש קשר מסתורי שנסע ברחבי אירופה עם מזוודות מלאות כסף. רק כשהגעתי לכפר הנשיא, זכיתי להכיר את האיש - לוי גניסלב.